<h1>ראב"ן — סוכה</h1>
<h2>דף כח:</h2>
לברך אחריו יהללוך י"י אלקינו עד מלך מהולל בתשבחות. לא שנא דבמנהגא תלייא מילתא, אלא לאחריו, אבל לפניו מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. וכי אמרינן לפניו מצוה לברך, היינו בכ"א יום וב' לילות שיחיד גומר בהן את הלל בגולה דמברכין לגמור את ההלל שחובה עלינו לאמרו ולקרותו, אבל בראשי חדשים וחוש"מ דפסח שאינו אלא מנהגא בעלמא ולא גמרינן להלל אלא מדלגינן דלוגי אין מצוה לברך לפניו, כדלקמן [סוכה מ"ד:] גבי ערבה דהיא מנהג ולא מברכינן עלה, דהא (בלילה) [בליל] פסחים לא מברכי' לפני הלל לגמור את ההלל משום דלא קרינן ליה כוליה ביחד אלא מחלקי' ליה מקצת לפני סעודה ומקצת לאחר סעודה. ולהכי תקינו לברך בר"ח לקרוא את ההלל להודיעך שאין קריאה זו גמר מצות קריאתו אלא בכ"א [יום] שגומרין אותו, שאם היה קריאה זו גמר מצוה היה לו לברך על מקרא ההלל כדרך שאנו מברכין על מקרא מגילה, על הוי גמר מצוה, כגון על השחיטה ועל המילה, והיכא דלא מברכין על לא הוי גמר מצוה כגון ליישב בסוכה שאין בישיבה זו גמר המצוה כי צריך ז' ימים למצות ישיבה, וכגון להתעטף בציצית שאין בעיטוף זה גמר מצוה, וכבר פירשתי בזה הספר [סי' ל"ה]. ונ"ל שהראשונים הנהיגו לברך לקרוא את ההלל בר"ח אע"פ שאין גומר אותו כמצותו, דמתפילין גמרו שמברכין על תפילין של יד להניח תפילין אע"פ שלא נגמרה המצוה עד שמניח תפילין שבראש ומברך על מצות תפילין, ה"נ בר"ח מברכין לקרוא את ההלל. וכד מטינן לכ"א יום שמצוה לגמור מברכין לגמור את ההלל דהא נגמר כמצותו. ויחיד המתפלל קורא ומברך כמו הצבור, דהא (דא' יחיד גומר אע"פ שאין כל ישראל ביחד) מדקאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק [תענית כ"ח:] י"ח ימים יחיד גומר את הלל ובגולה כ"א יום, מכלל דבשאר ימים קורא ואינו גומר כגון בר"ח וחוש"מ. ואע"ג דהך קריאה מנהג, מידי דהוה אשני ימים טובים של גליות דקרי להו מנהג וקא מברכין עלייהו כיון דמנהג אבותינו הן קרינן בהו שאל אביך ויגדך ולא תסור מן הדברים אשר יגידו, אבל ערבה שהיא מנהג נביאים שהם היו נוהגין ולא הינהיגו את ישראל לא מברכינן עלה. אבל למ"ד [מ"ד.] יסוד נביאים הוא דחגי זכריה מלאכי יסדו תקנת ערבה לישראל, מברכין עלה. ואנן כרב דעבד עובדא חביט ולא בירך, כוותיה עבדינן דהא פסיק הילכתא תלמודא הכי.
